פסק-דין בתיק תא"מ 918-07-12 - פסקדין

בפני תביעת התובע כנגד הנתבעת בגין כספים שהנתבעת גבתה מהתובע, לטענתו, ללא כל צידוק שבדין וזאת לאחר שהפסיק התובע להיות הלקוח של הנתבעת בחמישה קווי טלפון נייד.

לטענת התובע, בחודש 9/2010 העביר 3 קווים מתוך חמשת הקווים שהיו בבעלותו לחברת פלאפון, ולמעשה הפסיק להיות לקוח של הנתבעת.

שני קווים נוספים שהיו בבעלות התובע, קו מספר **** עבר לחברת פלאפון החל מחודש 7/2011 וקו מספר ****** עבר לחברת רמי לוי ביום 30/1/12.

התובע מפרט בכתב תביעתו את הסכומים, שנגבו ממנו שלא כדין ע"י הנתבעת ( סעיף 9 לכתב התביעה). סה"כ חיובי היתר, שנגבו מהתובע לטענתו, 2,047.04 ש"ח.

התובע מציין בכתב תביעתו, כי ביום 13/7/11 שלחה לו הנתבעת הודעת ע"ס 306.31 ש"ח בגין חיוב שגוי.

לטענת התובע, הנתבעת הפרה עימו את ההסכם בכך שגבתה ממנו סכומים גבוהים יותר מהמוסכם ביניהם ללא כל ביסוס חוקי או חוזי וכן פעלה בחוסר תום לב ועשתה עושר ולא במשפט על חשבונו, ובכך, לטענת התובע, הנתבעת הפרה את דיני הגנת הצרכן, לרבות סעיף 31א'(2ב') לחוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981.  לפיכך, טוען התובע כי בהתאם לסעיף הנ"ל יש לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויים בסך 25,000 ש"ח ועוד סכום של 15,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, צער, סבל רב, טירדה וטירחה ואובדן ימי עבודה ואי נוחות מרובים, ובסה"כ 42,047.04 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

הנתבעת טוענת בכתב ההגנה שהוגש כי בשל שגגה חייבה את התובע ביתר בסך כולל של 1,346 ש"ח בלבד ובשל שגגה זו זיכתה הנתבעת את התובע בסכום האמור.

הנתבעת טוענת כי התובע העלים מעיני בית המשפט שני זיכויים נוספים שניתנו לו, בסך 276.03 ש"ח ביום 7/8/11 ובסכום נוסף של 521.8 ש"ח ביום 7/2/12, והדבר הוכח כבר מהחשבוניות, שצירף התובע לכתב התביעה (הזיכוי בסך 276 ש"ח מופיע בחשבונית מס' 811 מיום 7/8/11, החשבונית עבור חודש פברואר 2012 לא צורפה, וכנראה לא בכדי).

בדיון שהתקיים בפני ביום 18/3/13, נשאל התובע לגבי הזיכויים הנ"ל, והודה כי לא בדק את החשבוניות וכי לא בדק האם התקבל זיכוי בכרטיס האשראי, אלא רק שקיבל מכתב לביתו ראה שזוכה בסך 306 ש"ח ( שם, עמ' 2, שורות 15-19).

לאחר ששמעתי את עדויות התובע, רעייתו ונציגת הנתבעת, חקירותיהם הנגדיות וקראתי את סיכומי ב"כ הצדדים, אני קובעת כי הנתבעת חייבה את התובע בסכומים שלא על פי המוסכם, החזירה לו חלק מהסכומים, אך את הסכום האחרון, שהודתה כי עליה להשיב לתובע בסך 242.20 ש"ח לא החזירה לתובע ולא עשתה כל נסיון להחזיר לו ( סעיף 2 לכתב ההגנה, פרוטוקול, עמ' 5, שורה 25 עד עמ' 6 שורה 2).

אני דוחה את טענת התובע לחיובי יתר נוספים, לאחר שהוכח כי באחד הקווים, שהיה ע"ש בנו שגיא מן, נעשתה פעילות לאחר מועד הניוד הנטען במסרונים ושיחות והתובע אף אישר זאת ( פרוטוקול, עמ' 1, שורות 21-30).

אני גם קובעת כי התובע במודע, ובמטרה להאדיר את סכום התביעה, לא הפחית אף את הסכום, בו הודה כי זוכה, בסך 306 ש"ח מסכומי חיובי היתר בסך 2,047 ש"ח, כאשר סיכם בסעיף 10 לכתב התביעה את חיובי היתר ואת הזיכוי, המצויין בסעיף 11 לא הפחית בסעיף 18 לכתב התביעה או בכל הזדמנות אחרת. העובדה שהתובע לא הפחית ואפילו לא טרח לבדוק האם קיבל את שני הזיכויים הנוספים, כאמור בסעיף 13 לכתב ההגנה סיפא, מצדיקה גם קבלת טענת הנתבעת לפיה התובע סירב לקבל את הזיכוי האחרון שהנתבעת ביקשה לתת לו במטרה להצדיק את קיום תביעתו. האמור במכתב התובע לבא כחו, מיום 20/5/12, ששורבב בין נספחי כתב התביעה עב הכרס, מחזק את התחושה כי התובע ניסה לשכנע את בא כחו ליטול את הטיפול בתביעה הקטנה על מנת שתניב לו "נתח אולי של עיסקה=לדירת חדר...", ולצורך זה לא בחל באמצעים לרבות הצגת סכום הגבייה ביתר כגבוה ממה שהיה בפועל.

משנקבע כי על הנתבעת היה להשיב לתובע עוד 242 ש"ח ולא עשתה כן, יש לשקול זכאות התובע לפיצויים לפי שני מקורות, כטענתו: סעיף 31א(א)(2ב) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 בסך 10,000 ש"ח; עוגמת נפש, צער, סבל רב, טירדה וטירחה, אובדן ימי עבודה ואי נוחות מרובים" בסך 15,000 ש"ח ( סעיף 16, 17 לכתב התביעה). בסעיף 18 לכתב התביעה נוסף ראש נזק של "פיצוי בגין הפרה יסודית של ההסכם" בסך 15,000 ש"ח, אך בסכומים לא נתבע עוד ראש נזק לא ברור זה, אלא התובע העמיד את תביעתו לפיצוי לפי חוק הגנת הצרכן על 25,000 ש"ח בנוסף לעוגמת הנפש בסך 15,000 ש"ח.

אני קובעת כי הפיצוי לפי חוק הגנת הצרכן "בולע" את הפיצוי עבור "עוגמת נפש". הרציונל מאחורי הפיצוי ללא הוכחת נזק עד לסך 10,000 ש"ח להפרה "נועד לשפר את הכדאיות הכלכלית של הצרכן לעמוד על זכויותיו וכדי להרתיע את העוסקים, מניצול והפרת הוראות החוק. מדובר בפיצוי שנועד כשוט להעניש את המזיק, על התנהגותו המזיקה ולבטא סלידה ממנה" (ת"א (שלום בית שאן) 1585/04 סמו ירוחם נ' פלאפון, 3.3.2010, מופיע בנבו, ודברי ההסבר לתיקון 21 לחוק).

לאחר ששקלתי את התנהלותו של התובע בכתב התביעה ובדיון, אני קובעת כי הוכח שהנתבעת גבתה מהנתבע סכומים ביתר ולא פעם אחת.

היות הסכומים זעומים, כשלעצמם, אינה המדד לסכום הפיצוי, שכן הפיצוי לפי החוק נועד בדיוק למטרה זו, לעודד לקוחות לעמוד על החזרת כל סכום שנגבה ביתר. גם הוכח כי הנתבעת שלחה לתובע התראות על חוב בעוד שלא היה חייב לה, אלא דווקא היא היתה חייבת ללקוח, ועל כן הוכח גם הצורך בהגשת כתב התביעה. כזכור הנתבעת אף לא טרחה להשיב לפניית ב"כ התובע שמלפני הגשת התביעה ( פרוטוקול, עמ' 6, שורה 4 עד עמ' 7, שורה 2).

אני מחייבת את הנתבעת להחזיר לתובע את הסך 242.20 ש"ח אם עוד לא עשתה כן (ולא הוכח לי כי עשתה כן) ולשלם לו בנוסף פיצוי ללא הוכחת נזק של 10,000 ש"ח בגין כל הסכומים שגבתה ממנו ביתר, והחזירה לאחר מכן.

הנתבעת גם תשלם לתובע אגרה בסך יחסי לסכום הפיצוי בסך המינימלי של 372 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 1,770 ש"ח.

ניתן היום,  י' אב תשע"ג, 17 יולי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: